1994 - בניית בית הכנסת ...בניית בית הכנסת היכל יונה מנחם1994 - בניית בית הכנסת היכל יונה מנחםקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (19)
השלט
בניית קומת העמודים (לימים - האר"ת - האול...
מניפים
המנוף בפעולה
השלד
השלד
השלד
מבט כללי
מבט מבחוץ צד אחורי
מבט מבפנים אל הכניסה
הכניסה הראשית - מבפנים
מבט מבפנים לכיוון עזרת נשים והגג...
מבט מבפנים
דגם ארון הקודש ובימת הקריאה בתורה...
מבט חיצוני מכיוון צפון מזרח...
חזית בית הכנסת
חזית בית הכנסת
עם המצודה של ציפורי ברקע...
מכיוון דרום מזרח
בראיון שנערך עימו בשנת 2018, מספר ביני שלו שלתושבים הראשונים בהושעיה היה ברור שבמרכז ישוב הקבע יעמוד בית כנסת. לגבי מימון בנייתו של בית הכנסת - הוחלט שהכסף יגיע משלושה מקורות עיקריים - מתושבי הישוב, ממשרדי הממשלה ומתרומות מחוץ לארץ. בהקשר זה, שמוליק עופר מציין שעד היום מתקיים העיקרון שכל תושב הושעיה שותף במימון בית הכנסת שווה בשווה - חדש כוותיק, כמו שהיה בהקמת המשכן - גבו חצי שקל מכל בית אב. כספים אלו נגבים בעת קבלת המועמדים לישוב ומשמשים לתחזוקת ופיתוח בתי הכנסת.
בתחילת שנות התשעים, ביני לקח על עצמו, יחד עם אביו - נעם שודפסקי, לאתר תורם מרכזי לפרוייקט שיתרום כ-200,000 דולר, מתוך הערכה שהעלות הכוללת תעמוד על כ-600,000 דולר. בראיון, ביני נזכר שאביו קישר אותו לאישה ממוצא פיליפיני, ששמה ללי הירשברג. היא ירשה סכום כסף נכבד מבעלה - יהודי ערירי שנפטר, ושרצתה לתרום את הכסף לבניית בית כנסת בארץ ישראל. ללי הגיעה ארצה, וביני נפגש איתה בבית קפה בירושלים, הראה לה חומר על הושעיה ועל בית הכנסת שאנחנו רוצים להקים. לאחר מספר חודשים, היא הגיעה שוב ארצה, ביקרה בהושעיה, התלהבה מאוד והודיעה שהיא מתחייבת לתרום 200,000 דולר בתמורה להנצחת בעלה. ביני הודיע למזכירות הושעיה בהתרגשות רבה שיש כסף ושאפשר "לצאת לדרך". מתכנן בית הכנסת התחיל לעבוד והגיש לישוב את החשבון הראשון. כשביני ניסה ליצור קשר עם ללי הנדבנית כדי שתעביר לישוב את התשלום עבור התכנון, התברר לו, למרבה האכזבה, שהיא ירדה מהפרוייקט.
ביני ואביו נאלצו להתחיל לחפש תורם ונעם יצר קשר עם ידידו איירה רנרט. באחד מביקוריו בארץ ביני נפגש איתו, עורר את התעניינותו, ולאחר זמן מה, מר רנרט הודיע לביני שהוא מעוניין לתרום להקמת בית הכנסת ולהנציח את אביו - יונה מנחם. בינתיים סכום הבנייה גדל, ואיירה רנרט העביר תרומה על סך 400 אלף דולר. במקביל, גוייס בישוב סכום כסף מתושבי הישוב, אבל חברי הצוות שהוביל את פרוייקט בניית בית הכנסת התקשו מאוד לגייס את הכספים הנדרשים מהועדה הבין משרדית (של משרדי הפנים, הדתות והשיכון) של מדינת ישראל. לפתע הם נזכרו שלקבלן הבנייה דראושה, העובד בהושעיה, יש אח שהוא חבר כנסת. שמוליק עופר, דורון בן משה וביני שלו עלו לנצרת, נפגשו עם חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה במשרדו, שמאחוריו תמונה ענקית של כיפת הסלע בירושלים, וביקשו ממנו לעזור בהשגת התקציב מהמדינה לבניית בית הכנסת. לא ברור אם חבר הכנסת דראושה פעל בנושא, אבל הכסף, בערך של כ-200,000 דולר, הועבר ממשרדי הממשלה, ובהמשך הגיע סכום נוסף להרחבת בית הכנסת.
באותו ראיון, מספר שמוליק עופר שעל פי התכנון המקורי בית הכנסת היה אמור להיבנות במקום שבו עומד היום בניין המשרדים (שבו מזכירות הישוב). לאחר שחלף זמן בגין תהליך גיוס הכספים ומאחר שתוכנית המתאר השתנתה ונסלל כביש הגישה החדש מצידו הצפוני של הישוב, הוחלט לבנות את בית הכנסת בצידו הדרומי של הכביש הראשי הפנימי בהושעיה, כך שכל מי שנכנס בשערי הישוב יראה אותו במלוא הדרו. תכנון ובניית בית הכנסת התחילו למרות שלא עמד לרשות הישוב כל הכסף הדרוש להקמתו. בהתחלה חשבו לבנות רק את קומת העמודים (לימים - האר"ת) ולערוך בה את התפילות, אבל עם הצטברות הכספים הוחלט להשלים דווקא את החלל המרכזי של בית הכנסת המשמש עד היום כבית הכנסת המרכזי. כתוצאה מכך, היו מושבים ריקים בתחילת דרכו של בית הכנסת, והם התמלאו במתפללים רבים רק עם גדילתו של הישוב. תכנון בית הכנסת התבסס על מודל של בתי כנסת גליליים והתבטא, בין היתר בבניית העמודים בצורת גליל, בצורת הגג, כיוון הכניסה לבית הכנסת - מצפון לדרום, ומיקומו של ארון הקודש בכותל הדרומי של המבנה. החיבור ההיסטורי לאתר הקדום של ציפורי בא לידי ביטוי בחלונות הרחבים שדרכם ניתן לראות את ציפורי הקדומה, את בית הכנסת העתיק שנחשף באתר ההיסטורי ובפסיפס שהותקן בבית הכנסת הספרדי בו משוחזר קטע מריצפת בית הכנסת העתיק בציפורי.
בהקשר של החיבור לציפורי הקדומה, נזכר ביני בביקור של התורמת - הגברת אינבורג רנרט, יחד עם בעלה, בבית הכנסת ההולך ונבנה. בראותה את פתחי החלונות הגדולים מצידי ארון הקודש, היא הצהירה שהיא תתקשה מאוד להתרכז בתפילה כשמול עיניה נשקף היופי עוצר הנשימה של הנוף המדהים של ציפורי הקדומה. ביני גם מספר שהאדריכל לארי בלקן, ששיחזר את בית הכנסת העתיק (מהמאה החמישית לספירה)בציפורי הקדומה, תכנן בבית הכנסת ההוא חלונות שמהם ניתן יהיה לראות את בית הכנסת החדש של הושעיה, וכך ליצור את תחושת ההמשכיות בתרבות הדת היהודית. מין סגירת מעגל מרגשת שכזו.
שמוליק מוסיף שבתהליך בחירת ורכישת הציוד לבית הכנסת הם תמיד שאפו לטוב ביותר. הפרוכת לארון הקודש הוכנה על ידי הסטודיו האיכותי "אפוד רקמת יד" של עדינה גת מנהריה. הריהוט שנרכש מהמפעל בקיבוץ לביא עבור בית הכנסת השני בשכונת הקרוואנים הועבר לבית הכנסת החדש כצעד שמסמל המשכיות. באותה רוח, הועתקה גם מתכונת לוח ההנצחה שהוצב בבית כנסת הישן - לבית הכנסת החדש. המבנה תוכנן על ידי חנוך פופר והוא לווה באופן צמוד על ידי הצוות ההושעייתי. התכנון נעשה בשלבים - הבנייה העיקרית, השלמת קומת העמודים (האר"ת), בית הכנסת התימני (באגפה המערבי של קומת העמודים), המדרגות החיצוניות לעזרת נשים, משכן גלעד ובית הכנסת הספרדי. בכל שלב התקיימה עבודה פוריה משותפת של נציגי הושעיה והאדריכל חנוך פופר. מולי בן ששון היה מעצב הפנים שתכנן את חלל המבנה, כולל את המכלול של ארון הקודש ואת הבמה במרכז בית הכנסת.
שמוליק מספר שהם התלבטו איך והיכן למקם את שלט ההנצחה ליונה מנחם - אבי של התורם איירה רנרט. למרות שהיה אך טבעי למקם אותו על אחת הקירות כך שייראה מכל זווית, הוחלט לבסוף למקם אותו על גבי הקורה שמעל הכניסה הראשית לבית הכנסת. ואכן, לאחר אישורו של מר רנרט שלט ההנצחה הותקן בכניסה הראשית.
באותו ראיון, מספרת חגית בן משה שהיה משהו מאוד מיוחד בשלישייה הזו - ביני שלו, דורון בן משה ושמוליק עופר. הייתה בהם חדוות יצירה והם נהנו לעבוד ביחד. ביני עסק בגיוס הכספים, שמוליק התמקד בתכנון, ודורון - בביצוע, והשילוב הזה בא לידי ביטוי בפרוייקטים נוספים של בניין הישוב. שיתוף הפעולה הזה משקף חיבור "חברי" שתרם רבות לצמיחתו של הישוב.
חגית מתארת איך תמיד הגיעו לביתם קבלני בניין למטרת פגישות עם דורון, שהיה בוחר את אלה שהתאימו לפרוייקט לאחר בחינת הצעות המחיר ושאר הפרמטרים. במשא ומתן היו מעורבים סכומים גדולים של כסף לכלל הפרוייקטים שדורון עסק בהם, ולבית הכנסת - בפרט. לכאורה הקבלנים נראו יריבים של דורון, אבל בפועל שרתה ביניהם אווירה חברית. ראייה לכך הייתה העובדה שקבלן עבודות העפר באתר בניית בית הכנסת תרם ליישוב חלק מהעבודות שהוא ביצע באומרו "אלוקים זה אלוקים". בזמן בניית בית הכנסת, דורון פיקח על העבודות ברמה היומיומית. בימים כתיקונם הוא היה חוזר מהעבודה, מניח את התיק בבית ורץ לאתר הבנייה, אך בימים אחרים הוא היה מגיע הביתה רק לאחר שביקר באתר הבנייה. חגית ידעה זאת לפי הנעליים המאובקות. ואת כל זה דורון עשה בהתנדבות מוחלטת. לעיתים רבות העיסוק של דורון בפרוייקטים האלו היה כרוך בהרבה אמוציות של כעס - כשהדברים לא בוצעו לפי התוכניות או לפי מה שסוכם בין דורון למבצעים. קרה שדורון הורה על פירוק אריחי ריצוף, לוחות עץ בתיקרה, ודברים דומים שרמתם לא השביעה את רצונו. דורון היה פרפקציוניסט ואכפתי והוא הקפיד מאוד שהביצוע יתאם את התיכנון של האדריכל. גם בשנים שלאחר השלמת בניית בית הכנסת דורון המשיך לטפל בתחזוקת המבנה, בשיפורים ותוספות כגון הוספת ריהוט, תוספת הצללה בחלונות, הוספת גרמי מדרגות לעזרת נשים, טיפול בנזילות וכיו"ב.
מציג פריט: - מתוך 19
השלט
קרא עוד
קרדיטים: צילם: ביני שלו
בניית קומת העמודים (לימים - האר"ת - האולם הרב תכליתי)
קרא עוד
בראיון שנערך עימו בשנת 2018, מספר ביני שלו שלתושבים הראשונים בהושעיה היה ברור שבמרכז ישוב הקבע יעמוד בית כנסת. לגבי מימון בנייתו של בית הכנסת - הוחלט שהכסף יגיע משלושה מקורות עיקריים - מתושבי הישוב, ממשרדי הממשלה ומתרומות מחוץ לארץ. בהקשר זה, שמוליק עופר מציין שעד היום מתקיים העיקרון שכל תושב הושעיה שותף במימון בית הכנסת שווה בשווה - חדש כוותיק, כמו שהיה בהקמת המשכן - גבו חצי שקל מכל בית אב. כספים אלו נגבים בעת קבלת המועמדים לישוב ומשמשים לתחזוקת ופיתוח בתי הכנסת.
בתחילת שנות התשעים, ביני לקח על עצמו, יחד עם אביו - נעם שודפסקי, לאתר תורם מרכזי לפרוייקט שיתרום כ-200,000 דולר, מתוך הערכה שהעלות הכוללת תעמוד על כ-600,000 דולר. בראיון, ביני נזכר שאביו קישר אותו לאישה ממוצא פיליפיני, ששמה ללי הירשברג. היא ירשה סכום כסף נכבד מבעלה - יהודי ערירי שנפטר, ושרצתה לתרום את הכסף לבניית בית כנסת בארץ ישראל. ללי הגיעה ארצה, וביני נפגש איתה בבית קפה בירושלים, הראה לה חומר על הושעיה ועל בית הכנסת שאנחנו רוצים להקים. לאחר מספר חודשים, היא הגיעה שוב ארצה, ביקרה בהושעיה, התלהבה מאוד והודיעה שהיא מתחייבת לתרום 200,000 דולר בתמורה להנצחת בעלה. ביני הודיע למזכירות הושעיה בהתרגשות רבה שיש כסף ושאפשר "לצאת לדרך". מתכנן בית הכנסת התחיל לעבוד והגיש לישוב את החשבון הראשון. כשביני ניסה ליצור קשר עם ללי הנדבנית כדי שתעביר לישוב את התשלום עבור התכנון, התברר לו, למרבה האכזבה, שהיא ירדה מהפרוייקט.
ביני ואביו נאלצו להתחיל לחפש תורם ונעם יצר קשר עם ידידו איירה רנרט. באחד מביקוריו בארץ ביני נפגש איתו, עורר את התעניינותו, ולאחר זמן מה, מר רנרט הודיע לביני שהוא מעוניין לתרום להקמת בית הכנסת ולהנציח את אביו - יונה מנחם. בינתיים סכום הבנייה גדל, ואיירה רנרט העביר תרומה על סך 400 אלף דולר. במקביל, גוייס בישוב סכום כסף מתושבי הישוב, אבל חברי הצוות שהוביל את פרוייקט בניית בית הכנסת התקשו מאוד לגייס את הכספים הנדרשים מהועדה הבין משרדית (של משרדי הפנים, הדתות והשיכון) של מדינת ישראל. לפתע הם נזכרו שלקבלן הבנייה דראושה, העובד בהושעיה, יש אח שהוא חבר כנסת. שמוליק עופר, דורון בן משה וביני שלו עלו לנצרת, נפגשו עם חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה במשרדו, שמאחוריו תמונה ענקית של כיפת הסלע בירושלים, וביקשו ממנו לעזור בהשגת התקציב מהמדינה לבניית בית הכנסת. לא ברור אם חבר הכנסת דראושה פעל בנושא, אבל הכסף, בערך של כ-200,000 דולר, הועבר ממשרדי הממשלה, ובהמשך הגיע סכום נוסף להרחבת בית הכנסת.
באותו ראיון, מספר שמוליק עופר שעל פי התכנון המקורי בית הכנסת היה אמור להיבנות במקום שבו עומד היום בניין המשרדים (שבו מזכירות הישוב). לאחר שחלף זמן בגין תהליך גיוס הכספים ומאחר שתוכנית המתאר השתנתה ונסלל כביש הגישה החדש מצידו הצפוני של הישוב, הוחלט לבנות את בית הכנסת בצידו הדרומי של הכביש הראשי הפנימי בהושעיה, כך שכל מי שנכנס בשערי הישוב יראה אותו במלוא הדרו. תכנון ובניית בית הכנסת התחילו למרות שלא עמד לרשות הישוב כל הכסף הדרוש להקמתו. בהתחלה חשבו לבנות רק את קומת העמודים (לימים - האר"ת) ולערוך בה את התפילות, אבל עם הצטברות הכספים הוחלט להשלים דווקא את החלל המרכזי של בית הכנסת המשמש עד היום כבית הכנסת המרכזי. כתוצאה מכך, היו מושבים ריקים בתחילת דרכו של בית הכנסת, והם התמלאו במתפללים רבים רק עם גדילתו של הישוב. תכנון בית הכנסת התבסס על מודל של בתי כנסת גליליים והתבטא, בין היתר בבניית העמודים בצורת גליל, בצורת הגג, כיוון הכניסה לבית הכנסת - מצפון לדרום, ומיקומו של ארון הקודש בכותל הדרומי של המבנה. החיבור ההיסטורי לאתר הקדום של ציפורי בא לידי ביטוי בחלונות הרחבים שדרכם ניתן לראות את ציפורי הקדומה, את בית הכנסת העתיק שנחשף באתר ההיסטורי ובפסיפס שהותקן בבית הכנסת הספרדי בו משוחזר קטע מריצפת בית הכנסת העתיק בציפורי.
בהקשר של החיבור לציפורי הקדומה, נזכר ביני בביקור של התורמת - הגברת אינבורג רנרט, יחד עם בעלה, בבית הכנסת ההולך ונבנה. בראותה את פתחי החלונות הגדולים מצידי ארון הקודש, היא הצהירה שהיא תתקשה מאוד להתרכז בתפילה כשמול עיניה נשקף היופי עוצר הנשימה של הנוף המדהים של ציפורי הקדומה. ביני גם מספר שהאדריכל לארי בלקן, ששיחזר את בית הכנסת העתיק (מהמאה החמישית לספירה) בציפורי הקדומה, תכנן בבית הכנסת ההוא חלונות שמהם ניתן יהיה לראות את בית הכנסת החדש של הושעיה, וכך ליצור את תחושת ההמשכיות בתרבות הדת היהודית. מין סגירת מעגל מרגשת שכזו.
שמוליק מוסיף שבתהליך בחירת ורכישת הציוד לבית הכנסת הם תמיד שאפו לטוב ביותר. הפרוכת לארון הקודש הוכנה על ידי הסטודיו האיכותי "אפוד רקמת יד" של עדינה גת מנהריה. הריהוט שנרכש מהמפעל בקיבוץ לביא עבור בית הכנסת השני בשכונת הקרוואנים הועבר לבית הכנסת החדש כצעד שמסמל המשכיות. באותה רוח, הועתקה גם מתכונת לוח ההנצחה שהוצב בבית כנסת הישן - לבית הכנסת החדש. המבנה תוכנן על ידי חנוך פופר והוא לווה באופן צמוד על ידי הצוות ההושעייתי. התכנון נעשה בשלבים - הבנייה העיקרית, השלמת קומת העמודים (האר"ת), בית הכנסת התימני (באגפה המערבי של קומת העמודים), המדרגות החיצוניות לעזרת נשים, משכן גלעד ובית הכנסת הספרדי. בכל שלב התקיימה עבודה פוריה משותפת של נציגי הושעיה והאדריכל חנוך פופר. מולי בן ששון היה מעצב הפנים שתכנן את חלל המבנה, כולל את המכלול של ארון הקודש ואת הבמה במרכז בית הכנסת.
שמוליק מספר שהם התלבטו איך והיכן למקם את שלט ההנצחה ליונה מנחם - אבי של התורם איירה רנרט. למרות שהיה אך טבעי למקם אותו על אחת הקירות כך שייראה מכל זווית, הוחלט לבסוף למקם אותו על גבי הקורה שמעל הכניסה הראשית לבית הכנסת. ואכן, לאחר אישורו של מר רנרט שלט ההנצחה הותקן בכניסה הראשית.
באותו ראיון, מספרת חגית בן משה שהיה משהו מאוד מיוחד בשלישייה הזו - ביני שלו, דורון בן משה ושמוליק עופר. הייתה בהם חדוות יצירה והם נהנו לעבוד ביחד. ביני עסק בגיוס הכספים, שמוליק התמקד בתכנון, ודורון - בביצוע, והשילוב הזה בא לידי ביטוי בפרוייקטים נוספים של בניין הישוב. שיתוף הפעולה הזה משקף חיבור "חברי" שתרם רבות לצמיחתו של הישוב.
חגית מתארת איך תמיד הגיעו לביתם קבלני בניין למטרת פגישות עם דורון, שהיה בוחר את אלה שהתאימו לפרוייקט לאחר בחינת הצעות המחיר ושאר הפרמטרים. במשא ומתן היו מעורבים סכומים גדולים של כסף לכלל הפרוייקטים שדורון עסק בהם, ולבית הכנסת - בפרט. לכאורה הקבלנים נראו יריבים של דורון, אבל בפועל שרתה ביניהם אווירה חברית. ראייה לכך הייתה העובדה שקבלן עבודות העפר באתר בניית בית הכנסת תרם ליישוב חלק מהעבודות שהוא ביצע באומרו "אלוקים זה אלוקים". בזמן בניית בית הכנסת, דורון פיקח על העבודות ברמה היומיומית. בימים כתיקונם הוא היה חוזר מהעבודה, מניח את התיק בבית ורץ לאתר הבנייה, אך בימים אחרים הוא היה מגיע הביתה רק לאחר שביקר באתר הבנייה. חגית ידעה זאת לפי הנעליים המאובקות. ואת כל זה דורון עשה בהתנדבות מוחלטת. לעיתים רבות העיסוק של דורון בפרוייקטים האלו היה כרוך בהרבה אמוציות של כעס - כשהדברים לא בוצעו לפי התוכניות או לפי מה שסוכם בין דורון למבצעים. קרה שדורון הורה על פירוק אריחי ריצוף, לוחות עץ בתיקרה, ודברים דומים שרמתם לא השביעה את רצונו. דורון היה פרפקציוניסט ואכפתי והוא הקפיד מאוד שהביצוע יתאם את התיכנון של האדריכל. גם בשנים שלאחר השלמת בניית בית הכנסת דורון המשיך לטפל בתחזוקת המבנה, בשיפורים ותוספות כגון הוספת ריהוט, תוספת הצללה בחלונות, הוספת גרמי מדרגות לעזרת נשים, טיפול בנזילות וכיו"ב.