מוזכרים: אהרון ז'ק מתנועת המושבים של הפועל המזרחי, חיים פרי - מנהל כפר הנוער ימין אורד, יוסקה שפירא - יו"ר עליית הנוער בסוכנות.

מוזכרים-יוסקה שפירא, שהיה אז יו"ר עליית הנוער. "הגרעין הירושלמי" של בני עקיבא. חגי בנימיני, המלווה של הישוב מטעם המועצה האזורית עמק יזרעאל. חיים נדיבי, מזכ"ל איגוד המושבים של הפועל המזרחי. גרעין בני עקיבא "הראל-עלומים".

יהודה זוסמן פעל כמזכיר גרעין המשפחות, ובהמשך - כמזכיר הישוב, בשנים 1982-1983.

ראה גם ראיון מצולם עם ביני ב-2016 ("ראיונות עם אנשי היישוב"). בראיון אחר שנערך עם ביני בשנת 2018, במסגרת פרוייקט תיעוד הקמת הישוב מספר ביני שהוא גדל וחונך בבית ציוני ושהיתה לו כבר משפחה בארץ. למרים ולו היה חלום לעלות לארץ ולהיות שותפים בהקמה של התיישבות חדשה בגליל, לאחר 22 שנים בארה"ב. ההיכרות שלהם עם יהודה גולדשטיין, שבשנים 1976 ו-1978 עבד כמדריך במחנה הקיץ של תנועת "מסד" שבו ביני בילה הרבה שנים כילד, איפשרה את הגשמת החלום. כשביני ומרים עלו ארצה, בשנת 1979, הם יצרו קשר עם יהודה ושוחחו על רצונם לקחת חלק בהקמת יישוב בגליל. בהמשך הם הצטרפו לגרעין המשפחות המייסדות, למשך כשנתיים בהן הם היו העולים החדשים היחידים בקבוצה הזו. לדבריו של ביני, "הישראלים" קיבלו אותם יפה מאוד, אבל הם לא תמיד הרגישו "בעניינים" כשדובר על נושאים כגון צבא, בני עקיבא וכיו"ב. למרות הקשיים, הם לא חשבו אף פעם לעזוב את הגרעין להושעיה. בשנים הראשונות של בניית הישוב, ביני ומרים היו עסוקים באופן מאוד אינטנסיבי ופעיל בבניית הישוב. הוא חושב שהתושבים עבדו קשה מאוד כדי לעצב את אופיו של הישוב, וגם שילמו מחירים אישיים בגין מתחים וויכוחים, לעיתים - מיותרים, שנבעו מדעות ואמונות שונות - בתחומים שונים. המשפחות הראשונות קבעו דרך שהפכה את הושעיה לישוב איכותי ומבוקש. הוריו של ביני באו לבקר אותם בישוב לעיתים קרובות, ובכל ביקור ביני שיתף את אביו - נעם שודפסקי, במתרחש בישוב. נעם היה פעיל מאוד ברעיונות, ביוזמות ובמעשים שתרמו רבות להתבססות הישוב, הוא זיהה את הצרכים של הישוב שהוקם ומצא להם מקורות מימון בארה"ב שתרמו רבות להתפתחותו של הישוב. ביני ביקר את התורמים בארה"ב, היווה את החוט המקשר בינם לבין הושעיה ומוסדותיה (כשביני גם היה חבר בחלק מהוועדות), ולדבריו - תיפקד כ"קבלן ביצוע" של אביו. יעדי התרומות שהביאו נעם שודפסקי וביני שלו היו רבים - מתקני שעשועים לילדים, בתי הכנסת על ציודם, ספרי תורה, מקוה טהרה, בית הספר, גמ"ח יישובי ועוד. הכספים שנאספו גישרו על הפער בין המצוי - כספי התושבים ותקציבי המדינה ורשויותיה (שהיו מוגבלים ולא מספיקים) לבין הרצוי - צרכי הישוב החדש. ביני חושב שהחיים בקהילה יהודית בגולה תרמה רבות להבנתו איך צריך לבנות קהילה שרוצה להתפתח ללא תלות בלעדית במוסדות של המדינה. בתחילת שנות ה-90, כשביני מילא תפקיד מפתח בחפירות שבוצעו בגן הלאומי ציפורי (במשך 7 שנים), הוא קיים פעילויות שמטרתן היתה לחבר בין קהילת הושעיה לאתר הארכיאולוגי-היסטורי השכן. הוא ביקש מטלי פריד, מנהלת בית הספר באותם הימים, לבוא לראות את האתר ולפעול לשיתוף פעולה בין בית הספר לגן הלאומי. כך התחיל הפרוייקט המשותף "ממאתיים לאלפיים". ביני גם מספר על הרגע בו הוא החליט להתחיל בפרוייקט הש"ס הקהילתי (הסיפור המלא כתוב ב"2020 - שונות"). בחלק הראיון העוסק בהקמת בית הספר הראשון, מפרט ביני גם איך הוא הגיע לעבוד בפיתוח הגן הלאומי ציפורי ונטל חלק מאוד משמעותי בפיתוח הפן התיירותי של האתר הארכיאולוגי.