אם ברצונכם ללמוד על תהליך הקמת בית הספר בהושעיה, ראו את דיוני ועדת בית הספר בעלוני ה"הושעתון" בתקופה שקדמה להקמת בית הספר (1990-1991). כמו כן, כל הפרוטוקולים של הועדה להקמת בית הספר, שנרשמו בפירוט ובקפדנות על ידי מיכל ברקן, שמורים בארכיון.

על פי הרשום בפרוטוקולים מהישיבות של ועדת הקמת בית ספר מ-1991, חברי הועדה היו יצחק אשחר וביני שלו - על הצד הארגוני, חדוה פישר, מיכל ברקן וטלי פריד - על הצד הפדגוגי.

בראיון שנערך עם יצחקי אשחר, ביני שלו, מיכל ברקן וטלי פריד, בשנת 2018, נזכרים יצחקי - תושב יזם ופעיל בתחום החינוך והרווחה, וטלי - מנהלת בית הספר, שהרעיון להקמת בית ספר בהושעיה עלה כתוצאה מתחושה של חוסר שביעות רצון של חלק מההורים בישוב, בעיקר מקרב בוני שלב ב'. הם שאלו "למה אנחנו צריכים לנסוע בכלל" (בשביל ללמוד בבית ספר). תחושה זו הובילה מספר תושבים יזמים חברתיים להתחיל לבדוק את ההיתכנות של הקמת בית ספר בישוב. מיכל ברקן נזכרת באותו הראיון, שבתקופת מלחמת המפרץ התלמידים לא יכלו לנסוע לבית הספר בקיבוץ לביא וטלי פריד וצילה אשחר אירגנו בית ספר זמני לילדי הושעיה באכסניית מצפור ובבתי תושבים. ההתארגנות הזו, בתקופת המלחמה, חיזקה את ההבנה שיש כאן כוחות חינוכיים ויכולת להקים בית ספר במקום. באסיפת חברים שהתכנסה לדון בסוגיית הקמת בית הספר נידונו כל ההיבטים בעד ובנגד. הייתה קבוצת תושבים שמאוד רצתה בבית הספר בישוב, וקבוצה אחרת שמאוד התנגדה להקמתו כאן והעדיפה שילדיהם ימשיכו ללמוד בבית הספר שבקיבוץ לביא כדי שהם ימשיכו להינות מחברת תלמידים גדולה. החשש היה שאם יוקם כאן בית ספר הילדים יחיו ב"חממה ההושעייתית" ולא יהנו מהיתרון של חיבור לחברת ילדים חיצונית רחבה ומגוונת יותר. לפי התוכנית של משרד החינוך ושל בית הספר של לביא, עם יציאתם של ילדי הושעיה מבית הספר של לביא, יצאו עימם גם ילדי המושבים כלנית וטפחות. הושעיה ביקשה להתחיל את השנה הראשונה עם ילדי הושעיה בלבד, אבל אז נתבקשנו לקבל תלמידים ממשפחות יוצאי אתיופיה. נוהלו מגעים עם המועצה האזורית גליל תחתון, עם מנהל בית הספר של לביא (ג'וני, שלא אהב את הרעיון שילדי הושעיה יעזבו את בית ספרו), ועם מנהל המחוז במשרד החינוך, אליעזר גת. טלי זוכרת שהדיון במשרד החינוך היה "מורכב", ומישהו שם אמר להם שהקמת בית ספר "זה לא משחק שחמט בו מזיזים כלים על הלוח", כשהמסר הוא לא להיחפז. מיכל נזכרת בפגישה דרמטית במשרד של זבולון המר, שר החינוך דאז, בה הוא שוכנע בחשיבות הקמת בית הספר בהושעיה. עם הנתונים שנאספו במגעים עם המוסדות החיצוניים, הועדה להקמת בית הספר חזרה לאסיפת החברים בהושעיה בה הוחלט ברוב לא גדול שיוקם בית ספר בהושעיה. בעקבות אסיפה זו הוקמה ועדה שחבריה היו יצחקי אשחר, טלי פריד, ביני שלו, חדוה פישר ומיכל ברקן והחלה בקידום הפרוייקט.

במהלך השנים 1990-1991 נסעו חברי ועדת בית הספר לבקר בתי ספר אחרים וגם שכנעו את טלי פריד (באפריל 1991) לעזוב משרה טובה ולהיכנס להקמת וניהול בית הספר. באותה תקופה הישוב מנה כ-80 משפחות ובמחזור הראשון למדו 56 תלמידים מהושעיה ו-27 בני ובנות משפחות יוצאי אתיופיה ממרכז הקליטה בכפר החורש.

בית הספר הראשון פעל בשני המבנים הטרומיים הארוכים שמצידו המערבי של מגרש הספורט הישן שממזרח לשכונת הקרוואנים (ראה מידע נוסף על מבנים אלו ב"מבני המגורים הראשונים" בשנת 1980). בהמשך הוא פעל גם במבנה הסמוך ששימש קודם כ"המרפאה וחדר הקשר" של ההיאחזות (ראה ערך בשנת 1980). רעיה, מזכירת בית הספר, עבדה במבנה ששימש קודם כ"חדר האוכל של היאחזות הנח"ל" (ראה ערך בשנת 1983).

טלי מספרת שהיא נענתה לפניית הישוב לנהל את בית הספר, צרפה אליה את אסתר זאבי, וביחד הן ראיינו מורות, רובן מהושעיה, במטרה לגייסן להוראה בבית הספר החדש. הן שמו דגש על תחום האומנויות וכך הן קלטו את תושבות הישוב - נעה ונציאן (ציור ופיסול), שרון סירי (מוזיקה) ונאוה פריימן (דרמה) שיצרו והטמיעו את הבסיס ללימוד האומנויות בבית הספר. המחנכות הראשונות היו אסתר זאבי, שגם כיהנה כסגנית המנהלת, וליאורה מושקוביץ. מחוץ לישוב הגיעו דיאנה - המורה לספורט ומיה קרמר - המורה למתמטיקה - כל אלה לימדו כאן שנים רבות מאוד. מיכל ברקן ריאיינה בלשכת התעסוקה בנצרת עילית (היום-נוף הגליל) למשרת אב בית, וכך הגיע לכאן פטר, שעבד כשרת בית הספר. רעיה דגן מאלון הגליל עבדה כמזכירת בית הספר הראשונה.

מיכל זוכרת איך חברי.ות ועדת בית הספר יושבים בבית של צילה ויצחקי אשחר. צילה שהתה ברוסיה באותו הזמן, ויצחקי מדבר איתה בטלפון ומספר לה בהתרגשות על העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה. נודע להם שיש עולים בקיבוץ כפר החורש והם החליטו שבית הספר ישתתף במאמצי הקליטה שלהם, אבל תקציבים לשם כך - לא היו. או אז נכנס לתמונה שוב ביני שלו שדיבר עם אביו, נעם שודפסקי. נעם אירגן ביקור בהושעיה של משלחת, שנכלל בה גם רב חשוב מיהדות ארה"ב וחברי המשפחה, והם נפגשו עם ביני ונציגים נוספים מהושעיה, שערכו להם סיור בישוב. ביני שלו ומיכל ברקן הציגו לרב ולחברי המשלחת את הרעיון של שילוב ילדי עולים מאתיופיה עם תלמידי.ות בית ספר חדש בגליל וציינו את הקושי בקבלת כספים מהמדינה. הרב הסכים מיד לתרום 25,000 דולר לרכישת מבנה יביל שישמש ככיתה נוספת שתאפשר את קליטת ילדי העולים. כשהוזמן המבנה, הסתבר שהרב לא יכול להעביר את הסכום הנדרש. למרות האכזבה הגדולה, ביני לא התייאש, נסע לארה"ב ובמאמצים רבים הצליח לגייס את הכסף מתורמים אחרים. ראו תמונות ומסמכים בנושא ב-1991 - "ילדי עולים מאתיופיה בבית הספר ובגני הילדים בהושעיה".

נציגים מהושעיה נסעו לפגוש את ילדי העולים מאתיופיה בכפר החורש כדי להבין טוב יותר את מי הם עומדים לקלוט. לכל ילד הוקצתה משפחה מאמצת מהישוב, וחלק מהמשפחות מקיימים קשר עם הילד.ה המאומץ עד היום (2018). בשלב מסויים עלה הרעיון לקלוט גם חלק ממשפחות התלמידים בישוב וכונסה אסיפת חברים כדי לדון בכך. האסיפה הייתה סוערת מאוד ובסופה התקבלה החלטה (ברוב זעום) ללכת על קליטת משפחות העולים והוכשר שטח לשם כך באזור הקרוואנים (ראה "הכשרת שטח למגורים של עולי אתיופיה" בשנת 1992). בסופו של דבר, משפחות העולים לא הגיעו לישוב.

בשנה השנייה, מספרים יצחקי אשחר וטלי פריד, התחיל בית הספר למסד את תפיסת העולם שלו. יום אחד התקשר ביני שלו לטלי פריד, מנהלת בית הספר, וסיפר לה בהתרגשות רבה על הממצאים הארכיאולוגיים המדהימים שהתגלו בחפירות בגן הלאומי ציפורי, שבפיתוחו הוא נטל חלק מרכזי באותה עת. הוא הזמין אותה לבוא לאתר כדי לראות את החפירות ולדון בדרכים לשיתוף פעולה בין הגן הלאומי לבית הספר. טלי התרשמה, נדבקה בהתלהבות, ורתמה את צוות בית הספר ומספר הורים של תלמידים שהיו בעניין (כמו נעמה אלדר, יהודה זוסמן, אלה קליר) לגיבוש תוכנית פעולה חינוכית שעוסקת בתכנים הקשורים לאתר הארכיאולוגי ציפורי. יהודה זוסמן הגה את השם לתוכנית "ממאתיים לאלפיים". זו דוגמא אחת לחיבור של הלימוד בכיתה עם למידת חקר חוץ סביבתית שנמשך כעשר שנים. לכל כיתה ניתן נושא ספציפי, כגון בית הכנסת העתיק, מקורות המים. תלמידי בית הספר גם השתתפו בחפירות עצמן.